חפש בבלוג זה

יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

החופש לכתוב בתוך פרדוקס הזמן

שנים שאני רוצה לכתוב ואיכשהו זה לא יוצא, זאת אומרת אם לא מחשיבים ברכות יום הולדת, ספרונים לילדים, הצגות ליום הולדת או רשימת קניות. שזה הרבה מלל ואפילו הבזקי יצירתיות. אבל זו לא ממש כתיבה, לא מה שתיכננתי. אז קמתי הבוקר, כשהייתי במיטה זה נראה היה כמו תחילתו של יום רגיל – שזה אומר או שאני במיטה שלי מכווצת תחת ידיו ורגליו של הפעוט שלי, שהוא באמת ילד קטן אבל מרגיש לפעמים כמו עדר של ממוטות או שנחלצתי מלפיתתו ואני שבויה במיטה שלו עם עשרות של בובות פרווה שנמצאות בכל מקום כמו מסמרים במיטת פאקירים. אבל הלילה נרדמתי עם הילדים וקמתי רעננה שזה אולי באמת שינוי מאוד רציני, יצאתי מהמיטה, מותירה אחרי שובל של בובות פרווה שדודות. אז התכופפתי והרמתי אותן, כי מישהו צריך להיות בוגר אחראי. מה שכן שום דבר, אבל שום דבר לא הכין אותי באמת לשוס האמיתי – הכיור במטבח היה נקי ומבריק ולא אני אחראית לזה. אין דבר יותר כיפי מלקום בבוקר ולגלות שהכיור נקי בלי שנקפת אצבע כדי לעשות את זה. לפתע הייתי רעננה כמו דוגמנית בת 16 בפרסומת לסבון פנים וזה באמת לא קורה הרבה. חבל, זה באמת נחמד.

ואז שמתי לב שיש המון שקט בבית. שנים שאני אומרת לעצמי שאין לי מספיק שקט כדי לכתוב. ופתאום שקט. מבורך. קפה. חשבתי שיהיה נחמד לשבת במרפסת, וידוי – היה פה גם שיקול פרקטי המרפסת בחוץ ואז אם אהיה ממש שקטה לא יתעורר פה איזה ילד. אז החתול הגיע. החליט לקפוץ על המזנון. אין טעם לתאר את גודלו היחסי של המזנון מול גודלו היחסי של החתול (גדול ככל שיהיה) או להרחיב בנוגע ליכולות הגופניות שלו אל מול המזנון הדומם. אבל כן, החתול הצליח להתרסק על הרצפה. הצחוק הוכנע על ידי הפחד המשתק מפני התעוררות של איזה ילד. מסתבר שאפשר להתגלגל מצחוק גם ממש בשקט. ניצלתי. אז התחלתי לכתוב אבל הילדים התעוררו. זמן התאוששות עם חיבוק וכאלה בסלון. ואז הם התפנו לעשות את מה שהם רוצים ולי לא היו כלים או כביסות או ניקיונות או זמני לימוד כי בכל זאת חופש או פעילות של יום, שוב – חופש. מה עושים עם כל החופש הזה? טוב, כנראה שכותבים. התיישבתי. עוד מעט אצטרך לקום להכין ארוחת בבוקר. אבל בתנור מחכה הלחם הראשון שאפיתי אי פעם, יצא ממש טוב. מכאן שחצי מארוחת הבוקר מוכן. אשכרה בוקר של שקט.

מחר אני מתראיינת לתוכנית טלוויזיה, תוכנית סיום החופש הגדול וכנראה שצריך להראות להורים ששרדו את החופש שיש הורים שמבחירה נשארים עם הילדים כל השנה בבית. אולי מה שאני זה קוריוז הורי על תקן סיפור אימה. מצמרר. אבל זה הביא אותי לחשוב, כי לפעמים בתוך הטירוף של החיים אתה חושב שאתה חושב אבל אתה בעצם נבלע והחשיבה היא רק תהליך אוטומציה מורכב שאתה אפילו לא מודע לרובו. ואז אתה נבלע בתוך כל החיים המטורפים האלה ולמרות שאתה יודע שטוב לך זה לא כל כך מרגיש ככה וגם אם זה מרגיש ככה אתה קצת שוכח. מחר אני אדבר על היותי אמא בחינוך ביתי ויש כל כך הרבה שאלות פילוסופיות קיומיות שמתלוות לזה לבד מהמחשבות היומיומיות שמתרוצצות קבוע וחלקן אפילו נשכחות. ובעצם מחר יהיה בטח מעין יום עיון שלם שמרכז כבר עשר שנות הורות כאלה. אבל יש לי עשר שנות ניסיון בתשובה ובאמת שהצלחתי לשכלל את התשובות שלי. למשל השאלה החיונית, שמשלבת רוחניות שלמימוש עצמי מול פרקטיות של שאלות כלכליות, הקריירה. נראה לי שיכולתי לכתוב כרכים שלמים. כרך א' היה בוודאי – הויתור. כרך ב' – היה הורות כקריירה מספקת, שכנוע עצמי. כרך ג' – הורות האם אני באמת צריכה את זה?! כרך ד' – הקריירה תגיע עכשיו זה זמן ילדים, ההכחשה. כרך ה' – איפה אני בכל הסיפור, החיפוש. כרך ו' – אני עדיין מחפשת. כרך ז' – גילויים של כישרונות חבויים. כרך ח' – אמהות אמנות הרנסנס של העולם החדש. כרך ט' – משבר הלמה לא סיימתי את הדוקטוראט שבדיוק המתממש והייתי מרימה כאן מכון מחקר. כרך י' -  אני סבבה – קוים לדמות ההורה שמתחיל להתאפס על עצמו בדיוק כשהילדים כבר כמעט עוזבים את הבית (נו טוב, הגדול רק בן 10). אז כן, יכולתי להמשיך לכתוב את הדוקטוראט ולעבוד במשרד לייעוץ פוליטי ותקשורתי ולהמשיך לתרגל באוניברסיטה וללמד בבינתחומי. אין לי ספק שגם היה לי טוב ואין לי ספק שעל כל זה ויתרתי. אין בי חרטה, למרות שלחרטט אני יודעת. חברה פעם אמרה לי שזה לא נורא שרעיון הדוקטוראט שלי התממש כי אני לא בן אדם של רעיון אחד. אני לא יודעת אם המשפט הזה נכון, אבל שמחתי לאמץ אותו והוא חוזר אלי הרבה. בעיקר אחרי שבא לי לדפוק ת'ראש בקיר אחרי שהבטחתי שאני לא אחפור לילד שלי בראש וחפרתי למרות כל ההבטחות לעצמי. אבל אציין בסיפוק שאני כבר חופרת פחות, אז אולי יש עתיד, אבל לא המפלגה, שם אין.

אז קריירה. למען האמת משפטים שמתחילים כך תמיד מעוררים בי ספק, אבל לענייננו כן ויתרתי על הקריירה. לשמחתי, יחד עם הויתור גם השלתי אי אילו תכונות אופי שהיו לא רצויות בעליל והרווחתי טונות של כשרונות שאפילו לא ידעתי על קיומם ושיכללתי יכולות ויותר מזה גיליתי שאני יכולה מדי יום לאתגר את עצמי, חינכתי שלושה ילדים ובעל שלאתגר אותי זה רצוי ומאז אני שוברת שיאים חדשים. אני יכולה לצחוק על זה בלי סוף אבל יש בי סיפוק מטורף שלא ידעתי בשום מקום עבודה כזה. יש לי גם בוסים עם דרישות בלתי אפשריות אבל עם הפריבליגיה, שלמרות שאני משתדלת לא לצעוק, אם זה קורה לי (ובואו נודה על האמת כשזה קורה זה חבל מאוד) אף אחד לא מפטר אותי ואני אפילו מצליחה ליצור הטבות של תנאים במקום העבודה שלא נודעו כמותם. אבל אני משתדלת שזה לא יקרה ולכן אני מציקה לעצמי כל יום כדי שזה לא יקרה ויש אנשים שהיו מעדיפים שייסרו אותם בשוטים ועקרבים מאשר לעבור תחקיר עצמי שלי את עצמי ואם בית המשפט הגבוה לצדק היה מכיר את מדיניות החפירה העצמית שלי הוא היה פוסק שזה לא חוקי בעליל. אבל זאת הבחירה שלי ולא ויתרתי על כלום, להפך הרווחתי.

אז זה רק לשאלת הקריירה ועוד לא התחלתי לדון על מה עם לימודים? איך נפגשים עם חברים? את לא רוצה עוד משהו בחיים? או עם השאלה הכי מעצבנת שיש למרות שהיא מגיעה דווקא מהאנשים שאני הכי מסמפטת "מה שאת עושה הוא מדהים בעיני אבל אני לא יכולתי לעשות את זה. איך את עושה את זה?" אנשים, זה נשמע לכם כמו מחמאה אבל זו כזו שטות. אותי לימדו שאם יש משהו שאתה רוצה בחיים אז תעשה אותו. די למשפט הזה, אם הייתם רוצים הייתם עושים. גם אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה ו – hell כבת למשפחה ייקית זה נשמע לי כמו סיפור בדיוני והנה אני אחת מגיבורות סיפור האימה הגרמני על בעיטה במוסכמות וחינוך מחוץ-למערכת. השאלה היחידה שאיתה אני לא חיה בשלום היא השאלה הכלכלית, אבל עם יד על הלב נראה לי שזו שאלה שמרבית האנשים במדינה הזו, לא משנה מה בחירה שלהם, לא חיים איתה בשלום. אפרופו בחירה, אם הם היו מקפידים קצת יותר בבחירות שלהם ביום הבחירות אז אולי אפשר היה למזער את שאלת הכלכלה. ניחא כל אחד עם הבחירות שלו (אין לי כוח לעבור לשנאוצרית לכבוד שרוצר שלנו, אז אני אפסיק).


בינתיים בסלון שלושה ילדים התחילו להקים מהומה ואני צריכה להכין את החצי השני של ארוחת הבוקר. הגדול לא מצליח לעשות משהו ויוצאות ממנו קללות באנגלית. אופס, גם על זה אני צריכה להיקרא לחקירה. פאדיחה. מדהים איך דברים שנראו לנו קולים כשאנחנו עושים אותם, כשהילדים שלנו עושים אותם זה כל כך מביך שלא בא לך לצאת מהבית. כסססס. עכשיו אני קמה. עכשיו. 

3 תגובות:

  1. אני רוצה לצפות בך בתוכנית. מתי?

    השבמחק
  2. ביום שישי בערב, ערוץ 10 אחרי המהדורה המרכזית

    השבמחק
  3. ברכות לבביות על הבלוג
    תענוג לקרוא ולהזדהות עם הכל, כולל החתול.

    השבמחק