אל תרכיבו משקפיים

אם עד עכשיו מקריאה בבלוג זה, עלתה תמונה ורודה במיוחד של הורות וחיים בחינוך ביתי זה עניין כנראה תודעתי ולא כי הכל ורדרד מתקתק וסוגה בנצנצים. הורות בכלל היא תפקיד לא קל, סבוך, שכרוך בחוש אחריות מפותח במיוחד והרבה ביקורת עצמית. לכן, כמו כל דבר בחיים, גם היא כרוכה בשכלול כשרונות ועבודה קשה ולא תמיד נעימה. אחד הדברים הראשונים שנאלצתי להבין זה שהשינוי לא יתרחש מהערות לילדים אלא טמון בי ובצורה שאני מתנהלת, זה לא שאני לא מעירה אבל עם יד על הלב כדי שדברים יזוזו אני צריכה לשנות אצלי ואז כל המערכת מתכיילת. 

צעקות זה אחד הדברים שאני הכי שונאת. זה היה נתון בלתי משתנה לאורך שנים רבות מחיי עד שמצאתי זוגיות אחרת שבה שומעים גם בשקט אפילו כשלא מסכימים. עד אז חייתי בדיסוננס של מצד אחד להיות מחונכת ושקטה ומצד שני כל בעיה הייתה נגמרת בטונים רמים והרבה בכי, שלא לדבר על הדרמות. בכל פעם שיוצאת ממני צעקה משהו בי מתכווץ. זו הייתה ונשארה משימה מספר אחד למצוא דרך לא לצעוק והיא לאט לאט מתממשת כי זה מה שאני רוצה. זה לא מצליח לי כל הזמן אבל זה עוד יגיע. זה לא בגלל שהורה צריך להיות מושלם, להפך הורה הוא לא מושלם. זה בגלל שגם הורה כל הזמן לומד וגדל וזה תהליך לא קל. לכן אני משתפת אותם בתהליך ומסבירה את הקושי וזה גם נותן לי את הדרך להתגבר ולהצליח וזה לא עניין של מה בכך. אני אדם, אני טועה ואני עובדת על עצמי כל הזמן, הדרך פתלתלה ולא פשוטה וככה זה בחיים. אני מקווה שהדבר נתפס אצלם, אני לא יודעת. אני כן יודעת שכל פעם שאני נופלת בפח וצועקת אחר כך העבודה עוד הרבה יותר קשה. לא מרכיבה משקפיים, לא ורודות ולא שחורות, מסתכלת בעיניים, בעיניים פקוחות. ומוסיפה לזה שרוולים מופשלים, קורטוב של ביקורת והרבה אהבה.