הגב שלי כואב. זה די משתק אותי למען האמת, למרות ניסיונותיי הכמעט הירואיים לעשות הכל כרגיל. בבוקר אפילו חשבתי לרוץ כדי לשחרר את זה, אבל כשלקחה לי דקה להגיע מחדר השינה למטבח הבנתי שכנראה ריצה לא באה בחשבון. אז נכנסתי למטבח כי מישהו צריך לארגן את הילדים לחוג בכל זאת וביער הם נעשים רעבים כידוע. הצלחתי להתקדם ללא תקלות והופ לאוטו. ביער הורדתי את הגדולים, אבל הקטן נתלה עלי כמו גור פצפון ולא ידעתי אם לעמוד ישר או להתנדנד קלות מרגל אל רגל כי לא היה לי ברור מה כואב יותר. אז ככה אני מעבירה את היום, מין נאחס שכזה, לא מוצאת לי מקום, לא מרוצה מעצמי, בעיקר משתדלת לותר לעצמי ולהמשיך הלאה עד לשעת ההשכבה המבורכת. בינתיים מצליחה בקושי בכובעי כנהג הסעות.
חזרתי עכשיו מההסעה האחרונה ולא שהפסיק לכאוב לי הגב, אבל עכשיו כואב לי הלב הרבה יותר. לבכור שלי יש פסוריאזיס עצבני וכפות הידיים שלו מאוד יבשות ומתקלפות. טיפולי הפוטותרפיה עבדו עד גבול מסוים ואז הוחלט להפסיק כי אין שיפור. אנחנו מנסים, כבר כתבתי על זה, המון דרכים ועכשיו אנחנו מתמרחים בחמאת שיאה טהורה וזה עוזר, גם הוא מרגיש את השיפור והוא נלחם כמו לביאה, שזה הרבה יותר מאריה כידוע. במסגרת החינוך הביתי, כל הילדים בלי יוצא מן הכלל תומכים בו ומתחשבים ואוהבים. אבל בשיעור הקפואירה יש ילד שאם הייתי יכולה לטלטל, תאמינו לי שלא הייתי עוצרת את עצמי. בשיעור הפתוח בסוף השנה שעברה, ראיתי את ההתנהגות שלו מול הבכור, איך הוא מתרחק בהבעת גועל ועיוותי גוף ואיך הוא גורם לאחרים להתנהג כמוהו. זה היה השיעור האחרון אז לא אמרתי כלום, והייתי מאוד גאה בגיבור הקטן שלי שהתמודד עם זה שנה שלמה ולא אמר לי כלום. השנה הזה (שמכאן ואילך זה הכינוי שילד זה זוכה לו) לא התחיל את החוג ורווח לי, הילד שלי פרח ואפילו כשהצטרף ילד מהשנה שעברה, הוא נתן לבכור צ'אנס ואף בחר בו כבן זוג. הבכור היה מאושר. כשעשינו שיעור ניסיון בחוג טניס והזה היה שם, מיד ראיתי איך הוא פסל את החוג והבנתי, לא דחקתי. אבל אז הוא הצטרף שוב לחוג קפואירה ולילד שלי הרבה פחות נחמד. היום הוא נכנס לאוטו וסיפר חוויות. לא היה לו קל, שאלתי אם הוא רוצה שאדבר עם האמא של הזה, הוא ענה לי שבסוף הזה יהיה עוד יותר מגעיל בגלל זה וגם ככה החרם הזה מכאיב לו. חרם. חרם. חרם. יש ילד מטומטם שעושה על הילד שלי חרם בגלל שיש לו פסוריאזיס. בא לי למות. בא לי לחנוק את הילד הזה עם ההורים שלו. במקום זה אני חושבת על דרך יצירתית כדי לנסות ולעזור.
אני לא מוכנה לקבל את האמרה הפטרונית של עולם המבוגרים שהילדים הם אכזריים. הילדים לא אכזריים הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים רק בלי העמדת הפנים. ילד שגדל בסביבה תומכת, לומד להיות תומך בעצמו. ילד שגדל בסביבה סבלנית ומקבלת יהיה כזה גם בעצמו. לילדים שלנו יש מודל לחיקוי - אנחנו. הילדים שלנו משקפים אותנו, את הטעויות שלנו. וכמה טעויות אנחנו עושים עם הילדים שלנו, אם רק היינו יודעים לתת להם עוד קצת תשומת לב ואהבה, קצת הסתכלות על העולם, קצת סבלנות. אבל למי יש זמן, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה