אם אגיד שאין לי מילים זה לא ממש יעבור, כי כולנו יודעים שיש לי, אבל הן פשוט לא מסתדרות לי כי אני נורא סוערת. זאת אומרת לא תראו שאני סוערת, אני נראית די רגיל, יש שיגידו אפילו סופר רגועה, אבל בפנים אני רוגשת כי כל כך הרבה דברים מתחברים לי וגם לא מתחברים וכל הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי. כן, אני מדברת על האונס של הילדה בת ה- 12, אבל גם על כל הילדים שהמקרה שלהם לא עולה לכותרות, אלה שמתלוננים ואלה שלא מתלוננים, ועל פרשת איל גולן ועל כל שאר הפרשות האחרונות המשלבות סקס וגילאים בלתי אפשריים בקונטקסט הזה. נכון שאם אנחנו מחפשים את הקרבן האולטימטיבי הרי שהבנות שנפגעו בכל הפרשות המצמררות האלה הן הקרבן. רבים דיברו וידברו על זה. אבל לא כדי להקל בפגיעה האמיתית בבנות הללו, לא כדי לצמצם את אחריותם של התוקפים, צריך לראות כאן גם התמונה הגדולה יותר - אנחנו מגדלים ילדים עם הרבה מאוד בעיות. מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים. כי מפחיד גם לגדל בנים שלא מכבדים מרחב של בנות ומפחיד לגדל בנים ובנות בעידן של מתירנות מינית מוחלטת ולקוות שהם יגדלו עם המסרים הנכונים וידעו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק לחיים אלא גם במיטה. כל פעם עולה משהו אחד לכותרות - אונס, חרם חברתי, התאבדות, וכך מוסט זרקור השיח הציבורי לנושא אחר בכל פעם. אולם הנושאים הללו קשורים זה בזה ורק הניסיון למצוא את המקור או המקורות לתחלואים הללו יביא לפתרון אמיתי.
אני קטונתי מלמצוא פתרונות. זה כבר כמה זמן מה שאני סוחבת איתי את הנושא הזה בכל מיני הקשרים. למשל, מתחת לדירה שלנו יש קבוצת ילדים שנוהגת לשחק כדורגל, יש שם בעיקר ילדים בני 9-10, אבל גם כמה בני 7-8. כבר שנתיים שאנחנו גרים כאן ושנתיים מלווים אותנו חילופי הדברים (זו בטח לא שיחה) מהגינה שיש לציין שעברה די הרבה הידרדרויות. הם לא באמת מדברים אחד עם השני, יש להם יכולת מופלאה לתקשר זה עם זה באמצעות הכדורגל והקללות. הקללות הללו הן מהות השיחה ביניהם, הם לא רבים, הם משחקים כל הזמן ופשוט מקללים אחד את השני בלי הפסקה ובין הקללות משבצים עוד מילים, אבל לא הרבה. לפני שנתיים (הם בטח היו בכיתה ב') אלה היו קללות "קלות" (אתם יודעים ברוח קבלת השונה - הומו, זונה, חרא, טמבל וכאלה) וניתן היה להבחין בעוד מילים במהלך המשחק אפילו סוג של קרעי שיחות היו זה כבר משפטים שלא נעים לי בכלל להזכיר כמו הפנינה של השבוע: "בוא תתקרב שאני יבעט (ברור שבמקור) לך בביצים וכשתתקפל על הברכיים תוכל למ%$ץ לי" התשובה לא איחרה לבוא: "לך, לך יא זונה בהיריון" ושניהם ציחקקו וטפחו זה לזה על הגב , המשחק נמשך. באמת שיש עוד הרבה יותר, אבל עזבו. הם בני מקסימום 10. אתמול אחד מהם חיכה לחברים שלו למטה ופזמון התנגן לו משהו כמו "שורף לז#$ן אש, כי האש היא דבר שורף". כן באמת. הילדים האלה, אם תפגשו בהם, הם בדיוק מסוג הילדים שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא להם "בני טובים נורמטיביים", הם בטוחים דרך אגב שאף אחד לא שומע אותם ובאמת לא ראיתי אף אחד מעיר להם, אף פעם ואני חייבת לומר שאני מוצאת את עצם השמיעה של הדברים שלהם פוגענית וגם אני לא אומרת. זה לא המקום שלי.
מה שאני כן יודעת זה שהגבולות נעשו מאוד נזילים ובעוד שאני בטח לא פוריטנית, אני כן מרגישה שאנחנו בשלב שזה מתחיל להתפוצץ לנו בפרצוף. מבחינתי - קרעי המילים שעולים מהגינה (קרע זה זכר), תמלילי שיחות הטלפון בין הבנות בפרשת גולן (אמנם לא קראתי הרבה, אבל עזבו אתכם רגע מהפרשה עצמה, הן מדברות ביניהן, בנות 14 להזכירכם, על סמים וסקס חופשי כחלק אינטגרלי מהחיים שלהן), הילד שהתאבד כתוצאה מלחץ חברתי כנראה, מקרי האונס, הגלישה לאתרי פורנו, החרמות, המסרים המידיים שעוברים בין כל ילדי השכבה שכבר מזמן אינם סתם עוד אמצעי תקשורת חברתי מגניב שנועד לשמור על קשר, חבורות הנערים שמאבדות הכרה בגני המשחקים בסופי השבוע ובחופשים - כל אלה קשורים קשר הדוק, הם לא מקרים מבודדים, אם כבר הם המון סימפטומים של מחלה שאף אחד לא אמיץ דיו לנקוב בשמה או ששמה עדיין לא ניתן לה ואנחנו בעצם בעיצומו של גילוי חולי חברתי חדש.
קטונתי, אבל אולי זה עניין של גבולות? הילדים האלה לא ממש מבינים את המושג מרחב אישי, מרחב ציבורי ומרחב וירטואלי - כל המרחבים חוברים להם יחד, זו בעית גבולות די מובהקת. הם גם לא ממש למדו כבוד מהו ולא משנה אם זה הנושא שעליו בוחר משרד החינוך להתמקד (חייבת לומר שלאור התוצאות שאני רואה בינתיים הערך של "קבלת השונה" השנה עוד לא ממש מוטמע, אבל עוד חזון למועד). אנחנו מדברים אליהם בשפה דואלית ולרבים מהם לא ברורים גם גבולות ההתנהגות והם מאוד מבולבלים וכנראה שדי בצדק. סתם חשבתם פעם באיזה גיל חשפתם את ילדיכם לראשונה ל"שקר לבן" שלכם? אתם יכולתם למדר את זה - שנים של תרגול, הילד נכנס לדיסוננס אבל היו סמוכים ובטוחים שמעכשיו שקר זה אופציה. בבית הספר ההתנהגות שלהם לרוב נבלעת, הם גם בכל זאת יודעים מתי לא רואים אותם, הם יכולים להתנהג בצורה מסויימת בכיתה ואחרת לגמרי בהפסקה או מחוץ לשעות בית הספר. הפיקוח עליהם מחד הוא הדוק - שיעורי בית, שעת שינה, אוכל וכו' אבל הוא מעט רופף דווקא בתחומים החשובים יותר אך האמורפיים כמו ערכים. ויש לזה מחיר כי אני לא באמת חושבת שאנחנו מוכנים לתלישות הזו שתחזור אלינו חזרה ברגע שהם יגדלו יותר.
ואולי זה עניין של חשיפה? הם חשופים מגיל צעיר מדי לדברים שיש שיפטרו בלא מזיקים אולי אבל בטח לא מתאימים לגילם, תסבירו לי למה ילד בן שמונה צריך לראות הישרדות? הרי הסיבה האמיתית שהם רואים את זה היא כי הם לא הלכו לישון והמבוגרים לא רוצים לפספס, בכל זאת צריך לפרסם סטטוס בפייסבוק אחרי התוכנית וזה דורש בחינה מעמיקה של כל רגע מרגעי התוכנית, שלא לדבר על הפרסומות (גם סופר מתאים לגיל הילדים). אבל גם בלי לראות את את התוכנית הזו אף פעם, אני מוכנה להישבע בנהר הסטיקס שיש שם אינספור רמיזות ולא רמיזות שבטוח לא מתאימות לילדים ושולחת להם מסרים מאוד שגויים. וזה בלי לדבר על זבל אחר שהם חשופים לו, אני פשוט לא ממש מכירה את לוח המשדרים ולא בא לי לערוך על זה שום מחקר. הם חשופים לזה בגלל שהמבוגרים לא שמים פה גבולות (שוב, גבולות) - לא לעצמם כנותני דוגמא ולא לילדים שבטח לא צריכים לראות טלוויזיה בשעה הזו, דווקא ספר, משחק, או רק שיחה משפחתית על כלום נשמע לי כמו רעיון הרבה יותר טוב. הם גם מקבלים סמארטפונים וטאבלטים וזה יכול להיות נפלא, רק שהחשיפה להמון תכנים לא ראויים היא ברורה ולא רק בענייני סקס גם סתם אם יוצא להם לקרוא טוקבקיסטים עצבניים בכתבה שעניינה אותם והם יכולים להכריע גורלות בשניות של מסרים מיידיים ויראליים. הם לגמרי חשופים עוד הרבה לפני שהתפתחו אצלם הקולטנים הנכונים והבעיה האדירה היא שנוצר כאן עיוות, כי בינינו ילד בן 10 שחושב שהוא יודע מהי מציצה כבר קיבל דימוי לא נכון וזה כבר ילך איתו כל החיים.
נראה לי שצריך כאן טיפול מערכתי שדורש שיתוף פעולה של רבים ולכן אני מניחה שהוא גם לא יקרה ורק נוכל לקוות שזה איזשהו תהליך אבולוציוני בלתי ניתן למניעה שיביא למשהו בהכרח אחר, לא שופטת. אבל זה בדיוק מסוג הנושאים שגורמים לרצות שוב להודות על מזלי הטוב שמאפשר לי לשמור את הילדים קצת יותר קרוב ולהיות המבוגר האחראי ששם לב לתכנים שמועברים הלאה. נכון, הצנזורה לא הרמטית וגם אלינו נכנסים דברים שלא מתאימים לי, זה כנראה בכל זאת פער דורי שמלווה אותנו מתחילת האנושות ואין אלא לקבלו ולהכילו. אבל אני יודעת שהילדים שלי, באחריות שלי, מקבלים סט של ערכים שמכשיר אותם להיות בני אדם טובים ומכבדים בעיני זו תעודה חשובה מכל תעודת בגרות אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה