כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה.
דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב.
כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר.
מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.
תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה.
כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.
סוף שבוע נעים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה