גבירת האמת החמקמקה

האמת היא בעלת גבולות מטושטשים

יש לה קהל מעריצים והיא נישאת בפי כל והיא בעיקר בודדה ועירומה, היא נדמית אובייקטיבית אבל המשמעות שלה לנצח תהיה סובייקטיבית במגע יד אדם. אומרים שהיא ניצחית, אבל זה כנראה כיוון שהיא מצליחה לשנות את צורתה ועם זאת לא את תכונותיה. היא תשתנה, וגם לא, ברגע שאכתוב עליה וזה עניין של הסתכלות.

ואני יכולה להמשיך כך עוד שעות אבל יש מצב שאיבדתי אתכם עם הפתיחה הפואטית משהו הזו. פתיחה כזו לא שגרתית וקצת פומפוזית מוכרחה להישאר ואפילו להיבדל, אם לומר את ה - אמת. גם כי האמת ביצבצה כנושא בפני עצמו בשולי הפוסטים האחרונים וגם כי הוגרלה במסגרת תוכניתנו "מצא את הנושא".

צוק איתן? צוקים שפחות

כבר יותר מחודשיים שהנושא הזה של אמת ברמה הלאומית יושב לי על הלב וכרגיל הוא לא יושב רק על מיתר הלאומי אלא נוגע במישרין גם במיתרים אחרים, האישי, ההורי, האנושי. זה התחיל בחטיפה, עם המבצע המטורף של צה"ל בגדה שנראה חסר פורפורציות עוד כשאנחנו לא ידענו שהממשלה יודעת שהם לא בחיים ובעצם מעולם לא דרשנו דין וחשבון מהממשלה על ההתנהלות ועל המחדל ועל השקר. ממשלה שהתפתלה מול הציבור והסתירה את האמת מכולנו כדי לרכב על גל של לגיטימציה לפעולות שלה שגלשו לצוק איתן. יש המון שאלות שיש לשאול, אך אם לזכך את המחשבה ולמקד אותה הרי שמבחינתי השאלה העיקרית שיש לשאול היא - האם היום אחרי כל ההרוגים שהמבצע הזה גבה, האם עדיין שחרור האסירים וישיבה למו"מ עם ממשלת הפיוס הפלסטינית נראים מחיר גבוה מדי? כי לדעתי, 4 חודשים אחרי אפריל ובתכל'ס אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר, הרוגים, פצועים, פליטים, מפונים, מחיר של מלחמה, פגיעה בכוחו של אבו מאזן ותדמית זוועתית של ממשלת ישראל וכל זה למעשה כדי להגיע לשקט (שאין). פתאום המחיר של המשא ומתן באפריל נראה אחרת, לא? ומה שעצוב הוא שתכל'ס זה כבר חמש וחצי שנים של נתניהו והמחיר רק עולה ביחס ישיר להיצרותו של חלון ההזדמנויות. התחושה שלי היא שהאמת שאנחנו דבקים בה, גם אם כל העולם לא ממש שותף לה, לא מוכיחה את עצמה אבל אנחנו רק הולכים ומתחפרים בה. וככל התחפרות, הסכנה היא בהישארות במקום לאורך זמן תוך הידרדרות בתנאים.

בסוף בחרתי בתמונה הזו כי
מופיע בה תאריך יום ההולדת
שלי - מודה

השנים האלה הן שנים מצויינות לבחון את התעמולה שמואבסת לקרבינו. הצלחתה של התעמולה הזו היא ביצירת אמת חדשה, אמת אינסטנט שמבוססת על זיכרון קצר ופורטת על נימים של סולידאריות ופטריוטיות ומהר מאוד מאומצת כך שהיא מתאימה את עצמה משל היתה חתיכה בפאזל האינסופי של בניית האתוס הלאומי. והרי זה מגוחך כל מי שקראו לי בוגדת וצקצקו בלשונם כשאמרתי ולא הייתי היחידה שאין טעם במבצע ושהמחיר שלו כבד, נחלקים היום לשניים - אלה שמאמינים בהסכם הפסקת האש ואלה שחושבים שהמבצע פוספס כי לא חיסלנו את עזה ו/או כבשנו אותה מחדש. מה שבטוח הוא שאין באמת אנשים מרוצים מצוק איתן- מעצם קיומו או מאופן סיומו. הפסקת האש, כמו שנראה עכשיו, היא רגעית ולכן למעשה לא השגנו דבר, לא מול החמאס, לא מול הפלסטינים, לא מול העולם ובוודאי לא מול ארה"ב וגם לא בתוך עצמנו. ההישג היחיד הוא שיצאנו למלחמת ברירה שלשמה הצליח נתניהו להשיג סולידריות ישראלית כמעט גורפת וכמעט נטולת ביקורת. במובנים של הישג זה הישג עם הפסד בצידו, עוד הוכחה באמונה בהפגנת כוח לא מידתית בשם ערכים ישראלים שבסופו של דבר מייצרת דינמיקה מאוד לא דמוקרטית קודם כל ברמה הפנימית שלנו כמדינה. אנחנו כל כך שבויים בתוך אמת האתוס שלנו שהיא מאפילה על היגיון ועל מוסר. וזה שכלום לא הושג ואנו עומדים מול שורות של מתים הוא ההוכחה הכואבת ביותר לשימוש הציני של "האמת" בדרך להשגת כלום.

העם הנבחר הוא סינדרום שילווה אותנו לנצח

אבל זה יותר מזה כי המבצע במידה רבה זימן לנו הזדמנות לראות מה יקרה כאן בשנים הקרובות אם מערכת החינוך תמשיך להיות מוזנחת וערכים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם לא יהוו נדבך חשוב בתוך מערכת הלימודים. במעין צירוף מיקרים, אנחנו מקבלים במקום את התוכנית של פירון להרחבת לימודי השואה שנכנסת השנה לתוקף ומדגימה מצויין את סוגי הנרטיב המוטמעים במערכת וכן, עם כל כמה שהם חשובים הם לא חשובים יותר מדמוקרטיה וזכויות אדם. חוסר הסבלנות הציבורית למתנגדים למבצע בזמן המבצע הוא אכן נורה אדומה שדורשת התייחסות ולא זו לא קלישאה, זו אבחנה. שנים שאנחנו מגדלים ילדים, על כמה שונאים אותנו בעולם, על היסטוריה יהודית כמנותקת ממה שקורה בעולם. האמת ההיסטורית שהילדים שלנו שומעים היא כל כך בועתית וחד מימדית וממנה יוצאים ילדים דוגמטיים - שונאים אותנו בעולם מאז ומתמיד, אין לנו ברירה אלא לצאת מנקודת הנחה שכולם ימשיכו לשנוא אותנו ולכן צה"ל הוא התשובה ועימו גם האמונה בהיותנו עם נבחר והנה זו האמת שעל ברכיה גדלים ילדינו. זה לא שאין בזה אמת היסטורית אבל לגדל ילדים רק לאמת חלקית יש מחיר ובמידה רבה המחיר הוא שהלקח ההיסטורי לא נלמד ובעיקר - אם נמשיך לראות אך ורק את הצד שלנו לא נצא לעולם מהסכסוך הזה, גם לא אחרי עוד 100 מבצעי "צוק איתן".

נזק היקפי

זו הבעיה במושג הלכאורה פשוט הזה אך תכל'ס חמקמק. אמת היא מחד טענה שתואמת את המציאות אך אינהרנטית טמונה כאן בעיה כי תפיסת המציאות היא לעולם סובייקטיבית והיא גם השקפת עולם שזו בוודאי סובייקטיביות טהורה ועם זאת בעצם קיומה יש הנחה אובייקטיבית בדבר מהי האמת. לאמת יש גם סדר טענות והאופן שתארגן את סדר הטענות שלך גם ישפיע על ראיית האמת שלך. הנה דוגמא ברורה שהשתקפה בצוק איתן - הרג ילדים תמימים בעזה כ"נזק היקפי" יכול מסתבר להיות מקובל על אנשים (על הספקטרום מ"זה לא מזיז לי" ועד "זה עצוב אך אין ברירה"), בעוד שיש אנשים שמאמינים שחייבת להיות דרך אחרת ושהרג ילדים יביא רק להעצמת העימות. והנה לכם דוגמא לאמת ועד כמה היא קיימת אך לא קיימת. הכל שאלה היא מה האמת שלפיה אתה חי. במידה רבה האמת היא תוצר ההגדרות שלך, צוק איתן הבחין בין מי שקודם כל ישראלי ומי שקודם כל אדם ואלה שתי תפיסות שונות בתכלית ולכל אחת אמת אחרת, לא פחות אבסולטית מסתבר. זה לא חדש שהבנה היסטורית היא מוטה מיסודה על אף שפעמים רבות כל העובדות ידועות, כי אמת היסטורית חלקית תביא למסקנות אחרות לגמרי מהתמונה הכללית. לא סתם התרגום של המילה היסטוריה מגרמנית היא Geschichte "סיפורים", ההיסטוריה היא המכלול של העובדות אך ההיסטוריה האנושית היא אסופת סיפורים המתלכדים לכדי נרטיב שיכול למשוך בני אדם, ממש כמו דת, ממש כמו כל אידיאולוגיה, ממש כמו כל דבר שטוען לאמת.


אני רואה שכבר הארכתי ועוד לא הגעתי לאמת שלי, לא רק הפוליטית אלא גם בחיי היומיום ובעצם לזה רציתי להגיע. רק שעכשיו, אני חוששת לאבד אתכם וכרגיל מוצאת את עצמי מסבירה שתמיד אפשר להמשיך בנושא גם בפוסטים אחרים. אבל אני לא באמת רוצה לסיים. התחושה הזו שאני אמורה לחוש את האמת שנדמית מקובלת בציבור הישראלי היום, יוצרת אצלי בעיקר זרות וניכור במקום שבו הייתי אמורה להרגיש "הכי בבית". הזמן הזה הוא זמן של הרבה שיחות נפש עם עצמי. בעיניי אמת היא משהו שכל הזמן נבחן, אני לא רק ספקנית, אני מגבשת עמדות ואני מנסה להעמיד את המציאות מול המערכת האמונות שלי באופן קבוע ולא להישאר מקובעת. מול קריאות הבוגדת ושאר הנאצות והאיומים מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש נוקב. יש המון תובנות שהבנתי, אחת מהן, שהיא רלוונטית כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, היא שככל שאמיתות שלך יותר ספציפיות ופחות רחבות כך האמת שלך היא יותר סובייקטיבית. מערך האמונות של מי שקודם כל ישראלי מביא אותו לאמת סולידרית אחת, מערך האמונות של מי שקודם כל אדם מביא אותו להתנגד לסולידריות הזו הנשענת על פרשנות פרטנית. העניין הוא שככל שאמת מצומצמת יותר היא בגדר פרשנות וככל שהיא רחבה יותר היא אמיתית יותר אך חמקמקה יותר ובעצם לאמת הרחבה אין משמעות אמיתית בהיסטוריה האנושית ללא הפרשנות האישית. הרי אם היינו משאירים את הפרשנות האישית - הדתית, הפילוסופית, האידיאולוגית בתוך המרחב האישי ובמרחב הציבורי היינו מחזיקים בתפיסות רחבות יותר וחופשיות יותר היה כאן עולם נעים יותר לחיות בו, הבעיה היא שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שזה לא באמת עובד וכל מה שנשאר הוא לדמיין, לקוות אבל לדעת שזה לא באמת יקרה אלא אם כן תתחולל פה קטסטרופה אמיתית.


אבל אני נשארת פה עם ההבנה החמקמקה שהאמת כנראה אמורה לשקף מציאות, אך המציאות היא רק כאילו אובייקטיבית כשלמעשה כל עוד הסובייקטיביות שולטת גם המציאות נתונה לעיוות וכמוה גם האמת. אכן אמת היא במידה רבה אבסולוטית, אך אולי כמו כל ערך אבסולוטי, נניח זכויות אדם, אנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא נרטיב מובנה שמייצר מצידו אמת חדשה שקצת סוטה מהאמת ובכל זאת נתפסית כאמת. אמת, מסתבר היא התעמולה הכי אובייקטיבית, בין אם היא נעשית ברמת הפרט ובין אם ברמת הלאום. ואמת גם תמיד יכולה להיות רק הדרך בה לא נאמרים שקרים וזה גם סוג של אמת, ביננו.