האחד בספטמבר - רפלקציה

אני מודה שזה תמוה. שמונה ימים אחרי האחד בספטמבר לכתוב על האחד בספטמבר, אבל לפחות אי אפשר לגלגל את הפוסט הזה מסביב דגים בשוק, המקסימום שיקרה זה שאתם לא תקראו וזה אכן מצער אבל אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, לפחות ככל שזכור לי וביננו גם גן של שושנים זה לא ממש פיקניק. וואו זה משפט ארוך ובאמת שאין מצב שאני עורכת אותו, אבל אני כן מתנצלת.

ה- 1 בספטמבר שלי היה יום מרגש שלאורך 12 שנות לימוד עבר היפוך וידע אינפלציה שלילית. משנה לשנה התרגשתי לקראתו פחות ופחות עד שלא נותרה התרגשות כלל וככה זה נמשך עוד כמה שנים במצב סטטי של באסה ומיאוס. הוא גם תמיד כזה עניין, פורט על נוסטלגיה (לעיתים רומנטית מדי), נוגע בעצבים חשופים, מלא בהתרגשות. אני לא צריכה לספר לכם. כשהבכור עלה לכיתה א' לרגע התעכבתי לזכר התמונה שעלה לי בראש מכיתה א' שלי, אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי, שכמו בהרבה דברים אחרים, אפשר ליצור מסורות אחרות, שיהיו שונות, אבל עדיין לא פחות מכוננות. אז כן, לילדים שלי אין "שלום כיתה א'" כזה כמו של כולם, אבל אני מקדשת אינדיבידואליזם, אז יחי והידד.

ככה הטקס שלנו לא נראה

כל שנה האחד בספטמבר שלנו נראה קצת אחרת, תמיד יש בו אלמנט טקסי כי הוא חשוב והתחלה היא משהו שתמיד דורש איזשהו טקס. לפעמים הוא בבית ולפעמים הוא בחוץ, אבל הוא תמיד נחגג עם הרבה התרגשות וללא שום חששות. יש משהו נפלא בחגיגה שאינה מלווה בחשש, החשש אמנם מקפיץ את האדרנלין אבל בה במידה הוא יכול לפגום בחוויה עצמה. כן, אז עכשיו תתפלספו שלהתגבר עליו בסופו של דבר עשוי להפוך את החוויה למשמעותית עוד יותר. נכון. ועדיין אני מאמינה יותר בחוויות חיוביות.




כל שנה טקס השנה החדשה שלנו ופתיחת שנת הלימודים הוא בהתאם לרעיון שמנחה אותנו בשנה הקרובה והוא מלא במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו לאותה השנה. בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים (והיא לא נפתחה ב- 1 בספטמבר להזכירכם) בנסיעה לאולפני הרצליה (כתבתי בקצרה כאן), שם הבכור ואני התראיינו לתוכנית בוקר. הקימה המוקדמת של אותו יום הספיקה להם כדי לא לרצות להתראיין שוב לתוכנית בוקר, אם כי לא הייתי מעמידה את זה למבחן, הבכור מכור לפירסום. כך שיקיצה הטבעית של השנה לגמרי באה להם בטוב. 

תכנון לדוגמא

אחרי "זמן ההתאוששות" (מטבע לשון שגור של הבכור), אירגנו לעצמנו ארוחת בוקר, דיברנו על השנה הבאה, ערכנו רשימת חוגים, תיכננו תוכניות ואת ההוצאה לפועל של הפרוייקטים השנה. ואז החלטנו שכל אחד יצייר או יכתוב את מה שהוא מאחל לשנה הבאה. בהתחלה גם אני התחלתי לכתוב ואז ראיתי שזה לגמרי מתווה להם קו חשיבה, אז מצאתי לי עיסוקים אחרים ונתתי להם זמן למצוא את המילים שלהם. והנה לכם, במאמר מוסגר, משהו שלמדתי לשים לב אליו - איפה המקום שלי חיוני ואיפה הוא לגמרי מיותר ואולי אפילו מסרס. הגדולים המשיכו וקטינא התאמן על כתיבת השם שלו וזה היה מקסים לראות איך הם ניסו לעזור לו ולהזכיר לו איך נוח יותר להחזיק עיפרון (להבדיל מ"איך צריך"). 


אחר כך עברנו לניסוי במעגלים חשמליים כי זה מה שהם בחרו לעשות, ודיברנו על חוקים של חשמל והבדלים בין מנועים, מה מבודד ומה לא, מהו מעגל, מה חלקי המעגל, איך עוד ניתן להפיק חשמל וסוגי מתחים. ולא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין מתחים נפשיים לבין שיחה נינוחה על מתחים של חשמל. רגע של נחת. אחר כך הילדים הציעו שבכל זאת יהיה להם קצת זמן מסך. חצי שעה אחרי כבר שמענו מוזיקה קלאסית ורקדנו תוך כדי שיחה על פוגות של באך. 

תפסתם אותי זו תמונה מיום אחר
אבל לא צילמתי ב- 1 בספטמבר

מכיון שאין התחלה טובה בלי איזו עוגה טובה, אז גם אפינו עוגה. אני אוהבת זמן של מטבח עם הילדים. גם כי אני מאמינה בצורך של מיומנויות בסיסיות במטבח וגם כי זה זמן מצויין לצחוק, לשיחה (אבל מבחינתי כל זמן הוא טוב לשיחה, אלא אם כן אני כותבת וגם אז אפשר) וגם להתעסק בחשבון ובמדידה, בתזונה וצרכנות נבונה וכאלה. הלמידה הזו היא לא פחות משמעותית מאשר לשבת עם חוברת ולפתור תרגילים. להפך, היא נקלטת יותר וזה משמח לראות את התהליך.


לא הרבה אחרי כבר היתה תרגולת אחר הצהריים עם שיעור כינור שהיה הצלחה מסחררת. המורה כל כך התלהבה מהנעימה הקצרה שהמרכזית הלחינה ומיד אמרה שהפסנתרנית תכתוב לזה ליווי ושהכנרת הצעירה תנגן את זה בקונצרט ואני לא יכולה לחשוב על חזרה מזהירה יותר. אחר כך בילינו אחה"צ של משחקים וספרים ושיעור בלט, שגם החזרה אליו היתה משמחת ומרעננת. כשהצעתי לבכור לנצל את הזמן ולהתאמן בטרומבון, הוא הסביר לי שהוא כבר יודע את כל היצירות ואין צורך. ואתם יודעים מה גיליתי? שלמדתי לקבל את הדעה שלהם ולא לסתור אותה ומה שנחמד זה שהם מעריכים את ההליך הדמוקרטי הזה במקומות הנכונים.


הגיע סוף היום וקראנו את הפרק הראשון של בראשית כולנו יחד ודיברנו עליו וזה היה מאלף (כן, ב- א', לא לא התעלפתי) לשמוע את הילדים מדברים על סיפורי בריאה שונים ומיתולוגיות שונות, נהנים מהסיפור עצמו ומהקריאה המחודשת בו. היה לנו דיון מקסים שהוביל להכנה משותפת של ארוחת ערב. ואז הילדים ביקשו שוב לעשות עוד קצת מעגלים חשמליים לפני שמתארגנים לשינה. ומה אני אומר לכם? בית הספר שלנו פתוח בשעות לא שגרתיות נורא.


היום אני אוהבת את ה- 1 בספטמבר, את החזרה לשיגרה, את העובדה שמתחילה לה עוד שנה. 

אז מה בפוסט של מחר? ובכן, מחר נדבר על תוכניות הלימוד של השנה הבאה...