לעשות חשבון נפש אף פעם לא מאוחר, לעיתים צריכים קצת זמן כדי להעריך אירועים נכון. בני אדם פעמים רבות רוצים תגובה מיידית לאירועים, אך לא תמיד התגובה המיידית הזו נכונה, לא בחיים האישיים ולא בציבוריים. אין זה אומר כי תגובה מיידית אינה נדרשת, יש פעמים שלא ניתן להתחמק ממנה, אך גם במצבים כאלה אם נבחן במבט לאחור נגלה שיתכן שהיה דפוס פעולה שהיה יעיל יותר ולרוב נסביר את העדר הבחירה בו באילוצים של זמן ומקום. זה לגמרי אנושי ומוכר. בזירה הפוליטית זה קורה לא פעם, השאלה היא מתי התגובה המיידית היא מחוייבת המציאות ומתי היא לא.
היום מעט יותר מחודשיים אחרי הבחירות, אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא כמה דברים מהמערכת ואני לא חושבת שמאוחר מדי, להפך, זה ממש הזמן. אנחנו כמעט במרחק הכי גדול מהבחירות הבאות שהן בלתי צפויות, בה במידה שהן צפויות מאוד, ובכל זאת לא קרוב מדי. בדיוק הזמן להסתכל אחורה ולהסיק מסקנות על כאן ועכשיו ולקראת הבחירות הבאות. על מפלגת העבודה כבר דיברתי, ולא שהרצוג הוא קורא שלי, אבל עושה רושם שהוא לגמרי מסיק את המסקנות - מקומו באופוזיציה ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל עכשיו. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך כך. מעבר לזה שההישג של מפלגת העבודה בבחירות האלה הוא מצוין ואני לא בטוחה שהיא היתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר. אבל מרצ. על מרצ לא דיברתי.
שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.
רצ של שולה אלוני היא רצ של זכויות אדם, של העמדת האדם במרכז, של חרויות פרט, של הפרדת דת ומדינה. אבל רצ לא קיימת הרבה זמן ומרצ היא כבר מזמן לא רק כזאת, היא גם כזאת. אבל עמדות כמו של חברי כנסת ממרצ היום אפשר למצוא במפלגת העבודה. אין ייחוד לחברי הכנסת של מרצ. הניסיון לבדל את מרצ ממפלגת העבודה מתבסס בעיקר על היסטוריה ולמעשה אין לזה משמעות. אין קול ייחודי למרצ, להפך הטון של זהבה הוא די מונוטוני ועולה על העצבים. זאת אומרת, אני מאוד מעריכה אותה ויחסית לכמויות חוסר האהדה שהיא מקבלת, מה שאני חושבת עליה הוא ממש חיובי. ועדיין זהבה גלאון לא מנהיגה את מרצ לשום מקום, ולא, קפיצות במקום, א-לה הקליפ בקמפיין, זה לא נחשב.
ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.
כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה.
דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.
אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך.
אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.
אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.
ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...
 |
| זורמת (אילוסטרציה) |
שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.
 |
| געגועים זה לא קריטריון להצבעה |
ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.
כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה.
דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.
אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך.
אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.
אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.
ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה