הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.
היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב.
עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם.
זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.
אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.
אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר.
אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר.
היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב.
עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם.
זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.
אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.
אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר.
אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה