יום האישה הבינלאומי מעצבן אותי, אבל את זה אתם יודעים (ע"ע תתי מקלע בורוד פוקסיה). לכן אני לא בין החוגגות, המתפנקות או המצהירות. אני עשויה להיתפס כקלישאה מהלכת (אבל נשבעת שאני רק מסיימת לכתוב את הפיסקה ויוצאת לריצה) כי את חלק הארי של היום ביליתי במטבח (כן גם היום אירחנו, אבל באמת לא רציני - אבא שלי הצטרף לארוחה המסורתית של שבת צהריים - סלט, שניצלים, טחינה וצ'יפס [אפשר עוד שאר ירקות אבל לא הכרחי] ועוגה [עוד נשארה מאתמול]). לזכותי ייאמר שכשביליתי שם, במקביל גם חינכתי את הדור הבא של גברי ישראל ( או של ארץ אחרת - לא פוסלת, הכל תלוי בכמה מיוהדת המדינה הזו תהיה) והם מצאו את עצמם יחד איתי במטבח - זוהי תרומתי וזו כפרתי. אם יש משהו שאני מייחלת לו ביום האישה מאז שאני אמא הוא שכשהם יגדלו כבר לא יחגגו את יום האישה. הייתי רוצה לדמיין להם חיים של שוויון אמיתי בין בני אדם, אני בהחלט מנסה לסלול להם את הדרך, אני רק יכולה לקוות שגם הם ימשיכו לראות את העולם כך גם כשיהיו גדולים. כי אם יש משהו שאני יודעת שאיתו הילדים שלי יפרחו מהקן זה שאין קשר בין מגדר ליכולת, אבל יש קשר להיות כולנו בני אדם.
מאחורינו. אבל רציתי לספר לכם סיפור קצר, כבר הרבה זמן חיפשתי הזדמנות לכתוב אותו ולא ממש הסתדר לי אז אולי ככה בשלהי חגיגות יום האישה אחלוק אותו איתכם. בשנה שעברה סבלתי ממטריד טלפוני, בהתחלה הוא רק התקשר ואני ניתקתי, הוא התקשר המון. שמרתי על קור רוח למרות שזה היה מתיש ודי עברנו את הגיל. באיזשהו שלב זה כבר הפר את שלוות חיי (בלתי נסבל זה פשוט היה מההתחלה) והחלטתי לפנות למשטרה. כדי לטפל במקרה של הטרדה מינית (והאימאג'ים שהופיעו על מסך הטלפון שלי היו מאוד ברורים) שולחים קצינה, כי הרי רק אישה היא מספיק עדינה כדי לדבר עם אישה אחרת על מקרים כאלה. היא רושמת את התלונה שלי ומתחילה בסדרת שאלות רגישות ומלאות טאקט. למה לא צילמת? (אה,הא, כן ידעתי שפיספסתי משהו) איך את יודעת שהוא התכוון למשהו מיני? (אה, הא כן כי חמש אצבעותיו העסוקות הפריעו לו לצלם את העוגה שהוא בדיוק אכל ורצה לשאול אם אני יכולה למצוא לו מתכון) ואז - הסתכלת טוב? (את צוחקת עלי?) היא מחדדת: "בדרך כלל זה מישהו קרוב, אז שאלתי אם הסתכלת טוב כדי לדעת אולי אם זיהית אותו..." היו הרבה דברים שזיהיתי, בעיקר את הצורך לקום וללכת. הנה סיפרתי.
שבוע חדש עומד בפתח ולא משנה איך מסתכלים על זה הוא כבר מתחיל לא טוב. בלי שתרגישו בזה מחר יהיה יום עצוב כשמעריב לא יצא לאור ולא בגלל שאני נמנית על קוראות מעריב המושבעות, אלא בגלל שמותו של מעריב, לבד מהיותו צפוי ותולדה ברורה של ניהול לקוי, הוא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. לנו כציבור צריך להיות אינטרס שהתקשורת תוסיף להיות חזקה, כן הפרינט דועך אך מותו של מעריב עדיין מוקדם מדי, בהיעדר מדיום אחר שמחליף את הפרינט ויוצר מדיה תקשורתית חדשה רחבת היקף ותפוצה כל מוות מוקדם של עיתון הוא פגיעה בחופש הביטוי של כולנו. במדינה דמוקרטית,העיתונות ומעמד הביניים הם נדבכים קריטיים מאין כמוהם, כולנו יודעים את זה. את מעמד הביניים המדינה שלנו מכרסמת בעקשנות וכוחו הולך ונשחק ביחד עם העמקת הפערים החברתיים (ההיסטוריה מלמדת שזה לא סימן טוב) והעיתונות נאבקת על חייה. בעידן בו הדיון הדמוקרטי בכיתה נדחק לטובת הטמעת הערכים "אמונה, שואה וצבא" כמאמר שי פירון, כאשר בשם מסורת ישראל מחדירים לתודעת ילדינו את מנטרת "העם הנבחר" ומרעילים את הבארות בגזענות נלוזה שהופכת נורמטיבית, התערערות שני הבסיסים החשובים האלה היא לא פחות ממעוררת דאגה.
איך כל זה קשור ביחד? זה די אלמנטרי. עניין פעוט ושמו זכויות אדם. זה לא עניין של נשים, או ערבים או דתיים או גברים או חילונים או סטרייטים או כל הגדרה אחרת. זה הזכות לכבוד שמגיעה לכולנו. זה זלזול בכל תחום שיש לשים לו סוף (רק במקרים קיצוניים אפשר לסגור על הטלת מטבע, אבל עתיק, בן 2000 שנה לפחות).
מאחורינו. אבל רציתי לספר לכם סיפור קצר, כבר הרבה זמן חיפשתי הזדמנות לכתוב אותו ולא ממש הסתדר לי אז אולי ככה בשלהי חגיגות יום האישה אחלוק אותו איתכם. בשנה שעברה סבלתי ממטריד טלפוני, בהתחלה הוא רק התקשר ואני ניתקתי, הוא התקשר המון. שמרתי על קור רוח למרות שזה היה מתיש ודי עברנו את הגיל. באיזשהו שלב זה כבר הפר את שלוות חיי (בלתי נסבל זה פשוט היה מההתחלה) והחלטתי לפנות למשטרה. כדי לטפל במקרה של הטרדה מינית (והאימאג'ים שהופיעו על מסך הטלפון שלי היו מאוד ברורים) שולחים קצינה, כי הרי רק אישה היא מספיק עדינה כדי לדבר עם אישה אחרת על מקרים כאלה. היא רושמת את התלונה שלי ומתחילה בסדרת שאלות רגישות ומלאות טאקט. למה לא צילמת? (אה,הא, כן ידעתי שפיספסתי משהו) איך את יודעת שהוא התכוון למשהו מיני? (אה, הא כן כי חמש אצבעותיו העסוקות הפריעו לו לצלם את העוגה שהוא בדיוק אכל ורצה לשאול אם אני יכולה למצוא לו מתכון) ואז - הסתכלת טוב? (את צוחקת עלי?) היא מחדדת: "בדרך כלל זה מישהו קרוב, אז שאלתי אם הסתכלת טוב כדי לדעת אולי אם זיהית אותו..." היו הרבה דברים שזיהיתי, בעיקר את הצורך לקום וללכת. הנה סיפרתי.
שבוע חדש עומד בפתח ולא משנה איך מסתכלים על זה הוא כבר מתחיל לא טוב. בלי שתרגישו בזה מחר יהיה יום עצוב כשמעריב לא יצא לאור ולא בגלל שאני נמנית על קוראות מעריב המושבעות, אלא בגלל שמותו של מעריב, לבד מהיותו צפוי ותולדה ברורה של ניהול לקוי, הוא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. לנו כציבור צריך להיות אינטרס שהתקשורת תוסיף להיות חזקה, כן הפרינט דועך אך מותו של מעריב עדיין מוקדם מדי, בהיעדר מדיום אחר שמחליף את הפרינט ויוצר מדיה תקשורתית חדשה רחבת היקף ותפוצה כל מוות מוקדם של עיתון הוא פגיעה בחופש הביטוי של כולנו. במדינה דמוקרטית,העיתונות ומעמד הביניים הם נדבכים קריטיים מאין כמוהם, כולנו יודעים את זה. את מעמד הביניים המדינה שלנו מכרסמת בעקשנות וכוחו הולך ונשחק ביחד עם העמקת הפערים החברתיים (ההיסטוריה מלמדת שזה לא סימן טוב) והעיתונות נאבקת על חייה. בעידן בו הדיון הדמוקרטי בכיתה נדחק לטובת הטמעת הערכים "אמונה, שואה וצבא" כמאמר שי פירון, כאשר בשם מסורת ישראל מחדירים לתודעת ילדינו את מנטרת "העם הנבחר" ומרעילים את הבארות בגזענות נלוזה שהופכת נורמטיבית, התערערות שני הבסיסים החשובים האלה היא לא פחות ממעוררת דאגה.
איך כל זה קשור ביחד? זה די אלמנטרי. עניין פעוט ושמו זכויות אדם. זה לא עניין של נשים, או ערבים או דתיים או גברים או חילונים או סטרייטים או כל הגדרה אחרת. זה הזכות לכבוד שמגיעה לכולנו. זה זלזול בכל תחום שיש לשים לו סוף (רק במקרים קיצוניים אפשר לסגור על הטלת מטבע, אבל עתיק, בן 2000 שנה לפחות).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה